הני דבי בר אלישיב - בריונות בית הרב אלישיב

עד להיכן הגיעה המערכה המכוערת של המחבלים נגד השונאים. מביאים אנו לכם כאן את מה שכותב אחד מאנשי הרב שטיינמן על המלחמה המכוערת של אנשי הרב אלישיב. הדברים נכתבו לפני תקופה

ואלו הדברים:

כולנו עדים בשנים האחרונות, למסע השתלטות ובריונות מצד אנשי הרב אלישיב, על כל מה שזז בציבוריות החרדית, ובמיוחד בעניינים הפנים ליטאיים. וכמאמר הגמרא על בריונות ידועה ממשפחה מסויימת 'הני דבי בר אלישיב (גיטין י"ד א' ובבא בתרא כ"ט א').  חושבני, שהגיע הזמן, לסכם את תעלוליהם בשנים האחרונות

1 . ההשתלטות על יתד נאמן
לפני כעשור, יתד נאמן היה בשליטה מוחלטת של ועדת רבנים שהיתה כפופה בעיקר למרותו של הרב שטיינמן (כמו הרב נתן זוכובסקי והרב משה אהרן ברוורמן), והמבקר היה הרב עזריאל מונק, איש אמונו של הרב שטינמן.  ועדה זו, כולל המבקר, מונו על ידי הרב שך, שבימי הקמת העיתון אף הוכתב מסמך בידיעתו, ובו היה מרוכזים סמכויות העיתון הגשמיים והרוחניים. בין השאר היה כתוב במסמך, שבימים שלא יוכלו לקבל את הכרעתו של הרב שך, הקובעים יהיו אחד מהשלושה הבאים: הרב א,ל שטינמן, הרב נ, קרליץ, הרב ח, קניבסקי.
והנה, ביום מן הימים, הרב אלישיב, או אנשי ביתו, חיפשו שליטה על הציבוריות החרדית ליטאית, והבינו שדבר ראשון צריכים את העיתון בידים שלהם. פיטרו את הרב מונק, ומינו את יהודה יברוב כמבקר העיתון, וניתנו לו סמכויות על כל הקשור לעיתון. בבני ברק ניסו למחות, ובשל כך אף השאירו למראית עין בבית הרב אלישיב את הרב מונק על תפקידו לצד יברוב, ולא ארכו הימים ועקרו את הרב מונק מכל תוכן. וכך השתלטו על העיתון הליטאי, עד שהגיע לאן שהגיע

 2.  התואר מרן.
בחיי הרב שך, הוחלט בוועדה הרוחנית של יתד נאמן, בידיעת הרב שך, כי ארבעה ליטאים יקבלו את התואר 'מרן'. 1 הרב שך. 2 ר' דוד פוברסקי. 3 רש"ז אויערבאך. 4 יבלח"א הרב אלישיב.

לא היה 'בראשם', ולא 'רבינו'. כל אלו היו שוים לתואר, כיאה ממעמדם הרם כגדולי ישראל.

משהסתלקו הללו לבית עולמם, ונשאר רק הרב אלישיב יבלח"א. התנגדו אנשיו בנחרצות לכל נתינת תואר זה, ולו לאלו שמנהיגים בפועל את היהדות החרדית לא פחות מהם, אם לא יותר. יש הטוענים בעקשנות ובעדויות ברורות, כי המתנגד לכך הוא לא רק יהודה יברוב, אלא גם הרב בעצמו, שכמה שניסו לדבר עמו שצריכים לכתוב בעיתון 'מרן' אף על אחרים, התנגד לכך בטענות שונות.

יתירה על כך, באחת התקופות של ההתקפות הברבריות של ה'קנאים' על הרב שטינמן, כתבו כל גדולי ישראל, בעיקר בב"ב, מכתב חריף מחאה על פגיעה בכבודה של תורה, ובהם רח"ל התואר 'מרן' על הרב שטינמן, עם תוארי כבוד נוספים, כמו 'תל תלפיות' 'הנושא את משא הדור על שכמו'.

המכתב הובא לשולחנו של הרב אלישיב, שסירב לחתום על כך. ולא רק זה, אף הורה שלא לפרסם את המכתב בעיתון יתד נאמן.

3. פרשת הפיאות  
היה זה לפני כמה שנים, כשלכולם עוד נשאר טעם מר מהסיפור העגום הזה. הגיעו לבית דינו של הרב קרליץ עדויות שונות, כי עיקר יצור הפיאות נעשה משערות שגזזו לשם עבודה זרה בהודו. הרב קרליץ ישב על העדויות הרבה זמן, ובעיקר על עדות גר הודי, שהיה כומר לעבודה זרה ההודית, שאישר את הדברים.
 

הרב קרליץ ישב על המדוכה בשיקול דעת זמן ארוך, ועירב את הרב וואזנר בסיפור, והגיעו למסקנה שיש להמליץ לציבור לא להשתמש בפיאות שמגיעות משם.
 

ניסו לעלות לבית הרב אלישיב לקבל גם את חוו"ד, ניסה הרב קרליץ עצמו, ונדחה. ניסה לשלוח את דייניו, ונדחו. לא התקבלו. אי לכך, פירסמו הרב ואזנר והרב קרליץ את דעתם, בלא שהרב אלישיב חתם.
 

מכתבם, לא הודפס ביתד נאמן, בהוראה מבית הרב אלישיב.

באותו זמן, גם הופץ פסק הלכה מרבנים מהעה"ח, שאסרו את הפיאות. דעה זו כמובן לא ניתנה לפרסום.

לא זו אף זו, הם דאגו להפיץ בכל העיתונים, שהרב אלישיב אינו רואה כל בעיה בדברים, והכל שום דבר.

לא עברו ימים רבים, וכיון שנעשה לחץ ציבורי על הענין, שלח הרב אלישיב רב אנגלי להודו שיבדוק בבתי הע"ז שם איך נעשו הפיאות, הנ"ל שהה שם יומיים, ושב ארצה, היה אצל הרב אלישיב חצי שעה. ו... הוקוס פוקוס. כל הפיאות אסורות, וצריכים לשרוף אותם.

לא משנה שאחרי יומיים התברר שהכל בדיחה. אבל הם הראו לציבור מי הבעל הבית.... 

4. פרשת אברהמוב
היו מגדולי ישראל בב"ב, שיצאו בחריפות, נגד מרצה בשם אברהמוב. אך הרב אלישיב החליט להכשיר אותה. כמובן, רק לדעתו ניתנה ביטוי בעיתון יתד נאמן.

[אוסיף, אין זה רלוונטי בסיפורים הנ"ל, מה נראה לנו מי צודק, העובדה היא שדעות גדולי ישראל אחרות נמחקות, ורק דעתו מותרת לבוא לידי ביטוי, היא ממש הני דבי בר אלישיב].

5. פרשת פוניבז'
אין צורך להאריך. העובדות ידועות. ולכן נכתוב בקצרה. היה סכסוך בישיבת פוניבז' בין שני גיסים, אחרי ששני הצדדים קיבלו על עצמם את בית דינו של הרב קרליץ שידון בעניינם, החליט אחד הצדדים לפסול את הרב קרליץ מלדון. והרב אלישיב כפה על הצדדים זבל"א, שהבורר השלישי לא מונה ע"י שני הדיינים כמקובל, אלא ע"י הרב אלישיב אישית. הרב אלישיב אף התערב בכתיבת הפסק הסופי ע"י הדיין שהוא מינה.

אחד הצדדים רצה ללכת לבית משפט לאישור בוררות. הדבר נעשה באישור בית דין, ובאישור עוד גדולי ישראל. הרב אלישיב מפרסם מכתב בעיתון (!!!) בלא לשמוע את הצד ההוא, וקובע שזה הליכה לערכאות. באותו יום נפל דבר בישראל, חתנו הגר"ח קניבסקי מפרסם מכתב תמיכה ברור בצד שהלך לבימ"ש, וכותב שהכל נעשה עפ"י תורה. עד מהרה נקרא הגר"ח קניבסקי לחותנו, והוא מאלץ את חתנו לפרסם מכתב ביתד נאמן, שהמכתב שהוא כתב אינו נגד דעתו של מו"ח שליט"א.

אחרי כמה שנים שהפסק התקיים, והביא רק לחורבן הישיבה, ועדיין קיימו אותו ככתבו וכלשונו (אולי לא כרוחו), קרה ונפטר ראש הישיבה, וע"ד גדולי ישראל מינו את בנו תחתיו, בפסק דין ברור וכתוב, שהדבר מחוייב עפ"י הלכה, ואינו סותר את הפסק.
 

ברוח דומה גם אמר הרב אלישיב דברים כאלו לנכדו שמשמש כר"מ בישיבה.

לא עבר יום, והצד השני הקים 'ויצעקו' בבית הרב אלישיב. ו... הרב אלישיב, כותב מכתב, מפרסם בעיתון (!!!), והדבר מביא למלחמת עולם. ולא איכפת לאף אחד. העיקר שהוא בעל הבית.

 6. מעשה דביתר
היה הסכם בין צדדים, שראש העיר נותן את מקומו למישהו אחר. הרב אלישיב החליט שהוא לא צריך לתת, ונחסמה כניסתם של גדולי ישראל אחרים אליו להבהיר לו שהדברים יגרמו למחלוקת בלי סוף. בני הבית החליטו, הם יראו לכולם מי שולט. לכולנו זכור הסוף הלא נעים, רק בבית אחד לא השלימו עם התבוסה.

 7. שארית ישראל
היה זה לפני כמה שנים, קול הבהרה יצא בעיר, הגר"ח קניבסקי מורה שכל מי שמשתמש בבשר מההכשר הנ"ל צריך להכשיר את הכלים. עד מהרה נודע לציבור הבעיות במערך הכשרות הנ"ל שכלל לא מתפקד. הרב אלישיב שולח שליחים לחתנו, לברר על מה יצא הקצף, והוא משיב ומפרט. הוא מתנה את הכרתו בהכשר בהכנסת אנשים נאמנים עליו שיפקחו על הכשרות ובמיוחד על השחיטה.

אחרי חודש הרב אלישיב אכן מכניס אנשים חדשים להכשר, אבל בדיוק את האנשים שהגר"ח קניבסקי אינו סומך עליהם. הגר"ח מורה על הקמת שחיטה נפרדת, הרב אלישיב מורה לו לבטל את הדבר.

ההשתלטות על שארית ישראל הושלמה, הראו לנו מי בעל הבית. אבל בינתיים נחרב הכל.

8. ועד הישיבות
מזה זמן רב, מנסים נשיאי ועד הישיבות (הרב ואזנר והרב קרליץ) להכניס מבקר שיבדוק את המתרחש שם, ולמנות ראשי ישיבות נוספים לנשיאות ולמועצת ועד הישיבות. הדבר נתקל בקשיים בשל היו"ר שמקבל גיבוי מלא מהני דבי בר אלישיב.

לפני שלש שנים, נקעה נפשם של הנשיאים, ומפרסמים מכתב חריף ביותר שאין לו תקדים בציבוריות החרדית, ובו הם מתפטרים מהנשיאות, בהדגישם, שהם רואים שיש מישהו שמנסה לגרור למחלוקת בכח, והם לא מעוניינים בכך.
 

לא עובר זמן ארוך, כל חברי ועד הישיבות מקבלים זימון לעלות לבית הרב ברחוב חנן, ומקבלים ממנו הנחיה ברורה, להשתתף בכינוס שיצפצף צפצוף אחד ארוך על הזקנים מב"ב. רוב החברים לא ידעו במה דברים אמורים, ואכן הגיעו. [יצויין במאמר המוסגר, שלצורך כך, אף הוכנס הרבי מערלוי, שבבית הרב אלישיב היה מוחרם מתקופת הבחירות בביתר].
 

כמובן, שזה גם פורסם ביתד נאמן.
 

הראינו מי בעל הבית, מסכמים לעצמם הני דבי בר אלישיב בחיכוך כפים בהנאה בלתי מוסתרת.

לא עובר זמן רב, ואפילו הדברים שהיו חייבים לעשות מפני מראית העין, מנסים לבטל. והפעם כבר עולים בדרגה, הכינוס נערך ברחוב חנן 10. אבל הפעם כבר כמעט אף אחד לא מגיע.
 

לא משנה, העיקר שהראינו לכולם מי בעל הבית.

9. הרבנות הראשית
הכתרנו את 'הרב הגאון הצדיק' רבי יונה מצגר, והראינו לכולם מי בעל הבית. פתאום כל העיתונות החרדית עוסקת ברבנות הראשית כאילו זה שייך לציבור החרדי משהו. פתאום הרב מצגר, שבושה לדבר עליו, נהפך לרב ראוי והגון. ומתקבל בחביבות ברח' חנן 10.

בדרך צריכים קצת להשמיץ את הרב עמאר, לא נורא. העיקר שכולם יידעו מי בעל הבית.

10. דגל התורה.
איי איי. סיפור הסיפורים. איך חינכנו את חזו"א 5, מחחכים את ידיהם הני דבי בר אלישיב בהנאה. אחת ולתמיד הראינו מי כאן בעל הבית.
 

הוא רצה את גוטרמן? שירצה. זה לא מעניין אותנו, אנחנו כאן בעלי הבית.

מינינו את כרמל בלי ליידע אפילו את חזו"א 5.. אה אה אה.

אחרי כמה ימים, גם ניהלנו את המו"מ  עם אגודה בעצמינו.

נו? ראיתם מי בעל הבית? סופית.